^א ‹ר3› =א(ק)
• ל=פרשה סתומה

^ב לִ֝֗י =ל ובדפוסים
• שיטת-א=לִ֝י (השמטת נקודת הרביע)

^ג פִּ֝֗ימוֹ =ל ובדפוסים
• שיטת-א=פִּ֝ימוֹ (השמטת נקודת הרביע)

^ד לִטְרֹ֑ף =ש1,ק-מ (כתיב חסר וי״ו)
• ל=לִטְר֑וֹף (כתיב מלא וי״ו)
• הערת ברויאר

^ה מִ֥מְתִֽים⁠־יָדְךָ֨׀ =ש1,ק13,פטרבורג-EVR-II-B-55 (לגבי מרכא וגעיה ומקף בתיבת משרת); בכתי״ש1,ק13,פטרבורג-EVR-II-B-55 ושיטת-א יש גם חטף: <מִ֥מֲתִֽים⁠־יָדְךָ֨ ׀>.
• לגבי המרכא והגעיה ראו ברויאר, טעמי המקרא, יא.3 (עמ׳ 264-265): ״הטעמה מיוחדת נוהגת לפני לגרמיה המשמש בתחום שלטון פזר: מרכא משני יבוא בראש התיבה שלפני הלגרמיה – בתנאי שיש חציצה בין המרכא לבין התנועה הראויה להיות מוטעמת. המרכא המשני בא בלא טעם עיקרי, וגעיה באה במקום הטעם״ (והשוו לדוגמה להלן יט, טו). וכך הטעמים אצל ברויאר ומג״ה, אך הם משמיטים את המקף.
• ל=<מִֽמְתִ֥ים⁠־יָדְךָ֨ ׀> (געיה ומרכא, מקף בתיבת משרת, ואין חטף) לפי המקליד (וכן הוא בקורן בהשמטת המקף), או <מִֽמְתִֽים⁠־יָדְךָ֨ ׀> (שתיהן געיות) לפי דותן (וכך נראה יותר בכתי״ל).
• ברויאר, מקראות גדולות הכתר, סימנים, מכון ממרא

^ו מִֽמְתִ֬ים =ל,ש1.
• ק13,פטרבורג-EVR-II-B-55 ושיטת-א=מִֽמֲתִ֬ים (חטף) וכך במג״ה.

^ז יִשְׂבְּע֥וּ =ש1 ובדפוסים
• ל!=יִשְׂבּ֥עוּ (חסר שווא באות בי״ת) אבל המקליד תיקן בלי להעיר
• הערות דותן וברויאר

^ח לְעוֹלְלֵיהֶֽם =ש1?,ק-מ
• ל!=לְעוֹלְלֵֽיהֶם (מקום הסילוק) אבל המקליד ציין סילוק ימני באות ה״א דווקא (!)
• הערות ברויאר ודותן

^ט בְ֝הָקִ֗יץ =ל
• ברויאר ציין פת״ח בה״א במקום קמ״ץ, אבל לא נראה כן בבדיקה בכתי״ל.